לאחר תקופה של ניכור וכעס כלפי צה”ל, קיבוצי העוטף פתחו את שעריהם ללוחמי גדוד ‘נצח יהודה’ – הגדוד החרדי של חטיבת כפיר. מתוך החשדנות נוצרה חברות, ומההסתייגות – נולדה הערכה. כעת, הרבש”ץ של קיבוץ מפלסים מסכם את השינוי במילים שפורצות כל חומה.
סיפור של אמון, גבורה ואנושיות
חודשים לאחר מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר, שבמהלכה חוו יישובי עוטף עזה זוועות ותחושת נטישה, נשלח גדוד ‘נצח יהודה’ של חטיבת כפיר למשימה יוצאת דופן – הגנה על יישובי הקו הראשון בגבול רצועת עזה.
מדובר בצעד שיצר לא מעט הרמות גבה. לוחמי נצח יהודה, ברובם חרדים, מצאו את עצמם בלב קיבוצים חילוניים – לעיתים כאלה שמעולם לא פגשו חיילים חובשי כיפה שחורה. בתחילה הייתה התנגדות עזה: חלק מהקיבוצים הודיעו שלא יאפשרו לחיילים להיכנס לשטחם, מתוך כאב וזעם על מחדלי השבעה באוקטובר. אחת הקריאות שנשמעו מאחד הרבש”צים הייתה נחרצת: “כף רגלם לא תדרוך כאן”.
אבל המציאות – והלוחמים – אמרו אחרת.
“מהרצינות שלכם, מהמקצועיות שלכם, מהמחויבות שלכם”
במהלך השבועות שחלפו, השטח סיפר סיפור שונה לגמרי. יום אחר יום, שיחה אחר שיחה, החל להיווצר קשר אנושי, עמוק ואותנטי, בין הלוחמים לבין התושבים. הנוכחות של הלוחמים החרדים לא רק התקבלה – אלא הפכה למבוקשת.
אחת ההוכחות לכך מגיעה ממכתב פרידה שכתב משה קפלן, רבש”ץ קיבוץ מפלסים, ללוחמי הגדוד, עם סיום משימתם בקיבוץ:
“גדוד נצח יהודה היקר!
שמחתם עלינו נצח במושגים של קו.
הייתה לנו זכות גדולה מהרצינות שלכם, מהמקצועיות שלכם, ומהמחויבות שלכם.
נתתם לנו שקט וביטחון בצניעות ובכבוד.
ידענו שאנחנו בידיים הכי טובות.
תמשיכו להיות לוחמים מצוינים, תמשיכו להיות ציונים למדינה וחרדים באמונתכם –
והכי חשוב: תמשיכו להוכיח לעם ישראל שאפשר לעשות הכל בצורה מאוזנת וראויה למען כולנו.
אני אהיה השגריר שלכם לעולמים!”
“אני אהיה השגריר שלכם לעולמים”
קשה לחשוב על תיאור מדויק יותר למהפך שעברו הלוחמים והתושבים. ממקום של חשדנות, לעיתים תהומית, צמח חיבור המבוסס על כבוד הדדי, הכרה והערכה. לא רק חיבור בין מגזרים – אלא גם שיקוף של ישראל אחרת, האפשרית.
בזמן שהשיח הציבורי לעיתים מתמקד במה שמפלג, הסיפור של גדוד נצח יהודה בעוטף הוא תזכורת מרגשת למה שעדיין מחבר – לצבא העם, ולעם שעדיין יודע להכיר בטוב.