פרשת "האזינו" אינה פרשה רגילה, אלא שירה נשגבה, שירה נצחית. השירה הזו, שניתנה כעדות, עומדת מעל הזמן ומעבר למקום, ומטרתה לחבר את עם ישראל לעומק האמונה בנקודה הפנימית ביותר של היהודי.
הפרשה נפתחת במילים "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבְּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים ל"ב, א'). על פי תורת החסידות, השירה הזו היא למעשה, תכלית בריאת העולמות במובנה העמוק ביותר: לחבר את ה"שמיים" (הרוחניות, הקודש) עם ה"ארץ" (החומר, המעשה). משה מצווה אותנו לראות את האלוקות בכל דבר, ובעיקר במקום הנמוך והקשה ביותר.
בליבת השירה עומד הפסוק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים ל"ב, ד'). זהו עמוד האש של הלוחם היהודי. בגשמיות וברוחניות ה"צּוּר" – הקב"ה – שכל פועלו הוא "תמים", שלם, מדויק ומושלם, גם כשהוא נראה בעיני בשר כלא מובן או קשה.
הצור תמים פועלו – איך זה קשור לכל חייל שומר מצוות?
כחייל או מפקד הניצב מול פני סכנה, פעמים רבות המציאות מעורפלת, וההחלטות קשות מנשוא. הביטחון המוחלט בה' שמקורו בהכרה ש"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ", הוא הכוח האמיתי לעמוד מול כל קושי. הידיעה שמאחורי כל קושי גשמי ורוחני, ומאחורי כל מאמץ וכל דרישה, עומד רצון עליון ותכלית מושלמת, היא שמאפשרת ללוחם לדבוק במשימה באמונה, גם כשהחושך גובר. אנו ניצבים חזקים כי אנו יודעים שהצור – ה' איתנו תמיד, וכל פועלו, תמים.
בהמשך, משה מתאר את השגחת ה' על עם ישראל בדימוי מרגש: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ" (דברים ל"ב, י"א). הנשר, החזק מכל העופות, אינו נוטש את גוזליו אלא מעירו לצאת אל העולם, ובמקביל מרחף מעליהם ונושא אותם על כנפיו כדי שלא יינזקו.
בחסידות מוסבר שהנשר הוא משל להנהגה האלוקית המשלבת שתי גישות: 'להעיר קינו' – לזעזע אותנו מנוחותנו כדי שנתפתח, וביחד עם זאת 'לרחף' ו'לשאת' – להשגיח עלינו בהשגחה פרטית תמידית.
בצבא, הדבר מתבטא במערכת היחסים שבין מפקד לפקוד, ובין חייל לחברו:
"יָעִיר קִנּוֹ": המפקד דוחף, מחנך, ומאתגר את פקודיו כדי להכין אותם למשימה. הוא מעיר אותם משלוותם כדי שיהיו חזקים ומיומנים.
"עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף": זוהי ה'רעות' והאחריות המוחלטת לגורל החיילים. הדאגה לשלומם, לנשקם ולכל צרכיהם, תוך כדי ריחוף של הגנה מתמדת. כל חייל, הוא בבחינת "גוזל" – נשמה יקרה שצריך לשאת אותה על כנפי הביטחון.
גם בימים אלו, כשאנו בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", מתחדדת משמעותה של שירת "האזינו". הניסים הגלויים והנסתרים, הסיעתא דשמיא המלווה את לוחמינו – כל אלה הם הגילוי של "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ".
ברכתנו מיוחדת נתונה לכם, כל החיילים והמפקדים, אשר אתם ממונים על שמירת עם ישראל ומגננים עליו, עומדים בקו האש בימים קדושים אלו של חגים ומועדים. אתם מקיימים בגופכם ובנשמתכם את השילוב הקדוש של תורה וצבא: יציאה למשימה גשמית, מתוך אמונה ודבקות רוחנית עליונה. תהא משימתכם רצופה ברכת שמיים ושמירה מיוחדת.
יהי רצון שנזכה לניצחון מוחלט ומהיר, ונראה בקרוב מאוד את חזרת כל החטופים לביתם ולמשפחותיהם, רפואה שלמה ומהירה לכל הפצועים בגוף ובנפש, וכל החיילים והכוחות כולם ישובו לבתיהם לשלום, ונזכה לקיים את הפסוק החותם את השירה: "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים ל"ב, מ"ג).
גמר חתימה טובה!