סמל ראשון רועי פרג'ון, לוחם גדוד נצח יהודה, נפל ביום כ"ה באב תשס"ו – 19.8.2006. בן 21 בנופלו.
רועי נולד ביום ט' בניסן תשמ"ה (31.3.1985) בבית החולים "בילינסון" שבפתח תקווה, גדל והתחנך ביהוד. אחד מתוך רביעייה – שלושה בנים ובת.
בני שנתיים ושלושה חודשים היו הילדים כשאביהם נהרג בתאונת עבודה. ההלם היה גדול, אך האם, שנותרה לבדה עם רביעיית פעוטות, גילתה תעצומות נפש וגייסה את כל כוחותיה כדי להתמודד עם המציאות החדשה. בעזרת אמה ובסיוע מטפלות גידלה וטיפחה את ארבעת ילדיה באהבה, בצניעות ובמסירות, והעניקה להם את התשתית להמשך הדרך.
רועי היה ילד מנומס ועדין, נעים הליכות, לבבי ורגוע, שופע הומור וחייכן. "רועי זה פשוט אהבה, או לחלופין, אהבה פשוטה," תמצת אחד מחבריו את מהותו; "לוקח את החיים במידת הרצינות היאה להם," הסביר אחד המורים. "הזיכרון הכי חזק שלי מרועי," סיפר רונן שמח, המחנך, "הוא העוצמה השקטה – העוצמה שיושבת במקום ושוקדת ועוזרת לאחרים ותומכת, מנהיגות רגועה כזאת שלא כופה על אף אחד ולא משתלטת על אף אחד, פשוט נוכחות עוצמתית שקיימת."
רועי היה חבר טוב של כולם, ידע לעודד ולחזק, לפרגן ולשמוח בשמחתם של אחרים ולתמוך בהם בשעת כאב. "הכול היה מרגיש, אדם רגיש שידע להגיד את המילה הנכונה בזמן הכי נכון," אומרים החברים. "הוא היה יכול לפתח שיחה עם כל אחד – עם ילד בן שבע ועם זקן בן שבעים," הם מוסיפים, ומסכם אחד מהם: "רועי חרת על דגלו את הססמה 'אהבת ישראל', דבר שבא לו בטבעיות. אדם מדהים."
לאמו היה רועי קשור בעבותות, והוקיר את המאמצים שהשקיעה בגידולם שלו ושל אחיו כשהיא לגמרי לבדה. את רגשי התודה וההערכה הביע לא אחת, ומדי שנה דאג לציין את יום הולדתה בפרחים, בנרות ובעוגה טעימה. ובכלל, רועי אהב מאוד להפתיע, ובמלאות לאם יובל שנים, ארגן לכבודה עם אחיו מסיבת הפתעה גדולה ובלתי נשכחת.
ב-4.5.2005 התגייס רועי לגדוד 97 של הנח"ל החרדי, במגמה ברורה להמשיך ולהתחזק ככל האפשר מבחינה דתית, ובד בבד לתרום לעם ולמולדת ככל יכולתו בהיבט הצבאי. בטירונות, למדו חיילי הפלוגה להכיר "בחור רציני, מתמיד, אחראי, אכפתי ומתחשב. תמיד מחייך, תמיד שמח, מחפש את האושר שבחיים." מספר חבר לפלוגה: "רועי היה אחד האנשים היותר מוערכים שתמיד הקרין נחת ואהבה ותיווך בין כולם," ואחר מסכם: "על רועי נאמר 'מים שקטים חודרים עמוק.'?"
באחד המסעות נקע רועי את רגליו, אך למרות הכאבים העזים התעקש לבצע את התרגילים כמו כולם. כוח הרצון שהפגין, היותו הראשון להתנדב לכל משימה והשקט שבו התנהל, זיכו אותו באהבת החיילים והמפקדים כאחד. "הוא גידל את החיילים בגדוד מרוב שהיה דומיננטי … היה בוגר יותר משאר החבר'ה שבגילו. … כולם אהבו אותו, פשוט בן אדם מקסים," אמרו. לכל אורך התקופה הקשה והשוחקת ביצע רועי את כל המטלות ביסודיות ובשלמות, ובלי להתלונן. "… זו הייתה ההתחלה של מסירות הנפש וההשקעה שנראתה במשך כל שירותו הצבאי, עד היום האחרון…" אמרו החברים בכאב.
את המסלול סיים רועי כחייל מצטיין, אך בטרם יצא לקורס מ"כים, התלבט ממושכות: "הוא לא ידע באיזו מידה יגרמו יציאתו לקורס והיותו מ"כ לדאגה יתרה לאמו ויפגעו בה, ומהם סדרי העדיפות במצב הזה." בסופו של דבר יצא רועי לקורס, והצליח לשלב את הפעילות הצבאית עם דרכו הרוחנית – אף שהיה מוטרד, כפי שמספר הרב יצחק בר-חיים: "כששוחחתי עמו, לעולם לא העלה טענה כלשהי, רק טענות על עצמו – צריך להתחזק יותר במניין, להרבות בקידוש ה', כמה צריך להודות לה' שנמצאים בגדוד שנותן מעלה באופן הטוב ביותר לכל דבר שבקדושה."
רועי סיים את הקורס בהצלחה, והיה למפקד כיתה בפלוגת "גיבורי החיל". מספר אחד החברים לסגל: "רועי אמר לי שאחד הדברים שהכי חשובים לו בתור מפקד זה שהחיילים ירגישו שהוא האבא שלהם, כי לו לא היה אבא. ובאמת, החיילים אמרו שרועי דואג להם כמו אב לילדיו." תשומת לב מיוחדת העניק רועי לחיילים הבודדים ולעולים החדשים שבפלוגה. "רועי תמיד היה מצחיק אותנו," מספר אחד מהם, "והיה משוחח איתי כאילו היינו חברים מאז שהיינו ילדים. לא כל אחד מתייחס כך לעולים חדשים." בשאיפתו המתמדת למצוינות ולשלמות היווה רועי מודל לחיקוי: "תמיד כשהיינו יוצאים הביתה, הוא היה הכי 'מדוגם' ומסודר, האפוד שלו היה משופצ"ר להפליא… האהבה שלו לחיים אידאליים הייתה מראה מרענן בצבא. היה לו מבט שהביע 'חלומות' – שאיפות גבוה גבוה." מעיד המפקד, סגן-משנה דניאל אטלי: "יותר מכול בלט רועי בשקט ובצניעות שלו, אבל תמיד נקט יוזמה כשצריך. גאווה לא הייתה בו – רק פשטות, תמימות וענווה, טוב לב, אמונה ונתינה."
גדודו של רועי, "נצח יהודה", היה כוח החי"ר הקבוע היחיד בחטיבה המרחבית מנשה, וחייליו פעלו במחסומים, ביצעו מעצרים, תפסו מבוקשים, והפכו למומחים בכל הקשור לפעילות באזורי הבקעה ויריחו. רועי, ששימש מפקד מחסום בקעות שבבקעת הירדן, היה לוחם מעולה, אך לרגע לא שכח את הווייתו האמיתית כיהודי ירא שמים, ואת הזמנים שבין פעילות מבצעית אחת למשנה הקדיש לתפילות וללימוד: "הדבקות שהייתה לרועי בזמן התפילה, כאילו כל יום נפגש בטקסט בפעם הראשונה … העדינות, הקול הערב…" נזכרים החברים.
ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה הוקפץ גדודו של רועי לסייע בחילוץ ההרוגים בטנק שעלה על מטען. לאחר מכן, חזרו החיילים לבקעה. בשלב זה היה רועי אמור להמשיך הלאה, לקורס קצינים, אבל מסלול הקידום המהיר של הבחור המבטיח, העדין, השקט והצנוע, נקטע באחת.
בשבת, כ"ה באב תשס"ו (19.8.2006), נפל רועי בפיגוע ירי בבקעת הירדן. בסביבות השעה 12:00 בצהריים הגיע למחסום בקעות מחבל, שלף אקדח, והחל לירות לעבר החיילים שאיישו את המחסום. כדור אחד פילח את חזהו של רועי, והוא נפצע אנושות. המאמצים להחיותו כשלו, ורועי מת מפצעיו. חייליו פתחו במרדף אחר המחבל, הצליחו להורגו, ולתפוס חשוד נוסף, שלימים נשלח למאסר עולם.
ספד לרועי המג"ד, סגן-אלוף איציק גיא: "רועי גילם תכונות שהיינו רוצים לראות אצל כל לוחם ומפקד: מצד אחד טיפל בחיילים שלו באהבה רבה ובמסירות נפש בכל שעות היום והלילה, ומן הצד האחר היה חייל מקצועי שלא מוכן להתפשר."
רבות הן המילים שנאמרו ושנכתבו על רועי. באתרי האינטרנט הביעו מאות גולשים את השתתפותם בצער המשפחה. כתב אחד מחבריו ללימודים: "אני חש את בכייה של נפשי … אני נזכר בך, ביופי שלך, בשני הדברים העיקריים שעולים בי כאשר אני חושב עליך – ענווה ומצוינות. היה בך את מה שהיה בגדולי ישראל – עוצמה, ויחד עם זאת צניעות אדירה. רועי, אחי, אני אוהב אותך." "אני זוכר אצילות גדולה," כתב חבר אחר. "אני זוכר אדם שחי חיים אמיתיים, שנמצא תמיד באמת של החיים." והוסיף חבר לפלוגה: "זכינו ורועי היה עימנו בצבא, והטמיע בנו את חותמו, את הנועם והעדינות שהיו בו ושנחקקו בנפשנו לעד."
רועי הונצח במפעלים שונים. ביהוד הוקמה קרן גמילות חסדים על שמו; חיילי גדוד 97 הכניסו לבית כנסת ספר תורה לעילוי נשמתו.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. בטקס גילוי המצבה נגלה הכיתוב האישי שבחרה המשפחה לחקוק: "בן ואח יקר ואהוב / ירא אלוקים תמים בדרכיו וצנוע בהליכותיו". עלינו לזכרו ולהמשיך את דרכו בחיינו לעולם." יהי זכרו ברוך.