"נעלה, נילחם, ננצח": סיפורם של שלושה לוחמים חרדים שלא עוצרים לרגע

מאז אותו יום שחור, 7 באוקטובר 2023, הם שם. בהתחלה בגבול הצפון-מזרחי ולאחר מכן ועד ימים אלה – ברצועה שבין נתיב העשרה למצרים, בין נחל עוז וכיסופים לבין הים התיכון – רצועת עזה. בין לבין מגפיהם השחוקים הספיקו לספוג גם מעט מחולות ארץ הארזים. כבר קרוב לשנתיים שהם לא יודעים מנוחה מהי.

הם שם בשבילנו, כדי שכולנו נוכל לישון בשלווה. בגבול הסורי, בעזה, בלבנון, ושוב בעזה. תמיד שם, בכל מקום שיידרשו. עומדים על המשמר, ישנים עם המדים, נענים לכל משימה ומוסרים את נפשם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות.

זהו גדוד נצח יהודה, הגדוד החרדי של חטיבת כפיר. ביד אחת הם אוחזים בנשק, ערוכים לכל תרחיש, וביד השנייה הם מחזיקים ספר עתיק יומין. בזמן שעינם על הכוונת הם משננים משניות וקוראים פרקי תהילים להצלחת המערכה. סיפורו של הגדוד הזה הוא שילוב נדיר של לחימה עיקשת עם רוח אמונית שלא נשברת גם תחת אש.

שלושה מלוחמי הגדוד הסכימו לשוחח איתנו ולספר מה מניע אותם: מה גרם להם לעזוב הכול ולהתגייס, איך הגיבו לכך משפחותיהם, מה הם עושים בעזה כבר שנה וחצי, איך מתמודדים עם פציעות ועם נפילתם של חברים לנשק, ואיך ממשיכים קדימה למרות הכול.

ההחלטה שהגיעה בעקבות האסון הנורא בשמחת תורה

"בהתחלה דווקא חשבתי להתגייס לתפקיד עורפי", מספר סמל א' מביתר עילית, חובש קרבי בגדוד. "אבל אז הגיע 7 באוקטובר והחלטתי להתגייס לשירות קרבי מתוך הבנה שזה מה שחייבים לעשות. אפילו עוד לא הייתי בן 18. כל החורף עבדתי על זה כדי שיקבלו אותי ובמאי התגייסתי לנצח יהודה. אחת הסיבות לבחירה הייתה שנכון לאותו זמן זו הייתה המסגרת החרדית הקרבית הכי גדולה כי זה גדוד, מערכת עצמאית יותר מפלוגה, עם יותר מעטפת רוחנית".

"אחרי ההשבעה יצאתי לקורס חובשים, חזרתי להכשרה, עשיתי מסע כומתה מלא ועליתי לגדוד", הוא ממשיך. "כבר שנה וחצי אנחנו בגזרת עזה, למעט תקופה קצרה בלבנון. בשבעה באוקטובר היינו בכלל בגבול הסורי. בסוף חורף 2024 עברנו לעזה ומאז אנחנו כאן".

מה אתם עושים בגזרה?

"רוב הזמן אנחנו סביב הגדר והיישובים, במרחב החיץ, ומדי פעם יוצאים לפעילויות התקפיות. אנחנו מגינים על העוטף וברגע שתהיה חלילה חדירה אנחנו הראשונים לזהות ולעצור אותה.

כשאנחנו יוצאים לפעילות התקפית זו כבר הפקה שלמה. כל פעילות דורשת הכנה של שבוע לפחות. כשיוצאים זה עם כלי צמ"ה, שריון ובליווי חיל האוויר. נכנסים לשטח הבנוי, מחסלים מחבלים ומשמידים בתים ומנהרות".

איך המוטיבציה אחרי כמעט שנתיים של פעילות רציפה בכל הגזרות?

"מדברים הרבה על שחיקה, אבל יש פה רוח לחימה ייחודית ואווירה רוחנית חזקה. יש פה חבר'ה עם רעל בעיניים, רק תגיד להם שיש משימה התקפית ואתה רואה את האנרגיות. זה קשה כי לא יוצאים הרבה הביתה והמשימות אינטנסיביות וחסר כוח אדם, אבל המוטיבציה לא נעלמת".

המשמעות של גדוד חרדי באה לידי ביטוי גם בחזית?

"בוודאי. הרב של הגדוד נכנס איתנו לתוך השטח, קילומטרים בפנים, עובר מבית לבית ומוסר שיעורי תורה. זה מחזה שלא תראה בשום יחידה אחרת. גם בלחימה עצמה חיילים מוותרים על ציוד נוסף ומביאים איתם גמרות ענקיות פנימה. זה חלק מה-DNA של הגדוד".

איך המשפחה מתייחסת לשירות?

"למשפחה היה קשה בהתחלה. היום הם מבינים כמה זה חשוב והם גאים בי, גם אם תמיד דואגים".

חווית נפילה של חבר קרוב?

"כן, חבר שלי, אוריאל פרץ הי"ד, נהרג כשהיה איתי באותו מבנה. היו פצועים נוספים. לגביו כבר לא היה מה לעשות. זה קשה מאוד. בזמן המשימה דוחקים את הרגשות הצידה וממשיכים, אחר כך כשאתה יוצא אפשר לדבר על זה. זה לא עוצר אותנו".

התקרית הקשה וגבורת הלוחמים: "כולם רצו פנימה לפנות פצועים"

הוא נזכר באירוע מהחודשים האחרונים: "בהיתקלות האחרונה חיילים תחת אש גררו את הגופות ואת חבריהם הפצועים כדי למנוע חטיפות. במקום לברוח אחורה הם חזרו פנימה כדי לפנות פצועים. זה נצח יהודה".

ההמלצה שלו למתגייסים: "לא לפחד. לברר כמה שיותר לפני, לבוא עם בסיס אידיאולוגי חזק, להתאמן ולרוץ הרבה".

א' מסיים את השיחה איתי במשפט המוטו של הגדוד החרדי הוותיק: "נעלה, נילחם, ננצח".

מבית המדרש לשדה הקרב

סמ"ר נ', בן 25 מירושלים, מפקד כיתה בנצח יהודה, מספר כי דרכו לגדוד עברה דרך שנים ארוכות בישיבה: "למדתי שש־שבע שנים בישיבות ובשלב מסוים חשבתי מה הלאה והחלטתי להתגייס כדי לתרום לעם ישראל ולעשות משהו משמעותי".

"התגייסתי באוגוסט 2023, חודשיים לפני פרוץ המלחמה. בשבעה באוקטובר הוקפצנו לבסיס והאיצו לנו את ההכשרה. בסוף ההכשרה הגדוד נכנס כחלק מבא"ח כפיר לחאן יונס. משם יצאתי לקורס מ"כים, הייתי מפקד בבא"ח שמונה חודשים ואז עליתי לגדוד".

לדבריו, המוטיבציה נשארה גבוהה למרות הקשיים: "חברים שלנו נהרגו, אבל אנחנו מבינים שאם לא אנחנו – אין מי שיעשה את זה. יש חיילים שיותר קשה להם, אבל כולם רוצים להגן".

גם סמ"ר נ' מתאר את החוזק הרוחני: "הרב של הגדוד איתנו גם בפעילויות, כל הזמן. יש לנו תפילות, שיעורי תורה. ההווי הדתי והרוחני כאן חזק מאוד".

איך מתמודדים עם אובדן של חברים?

"זה קשה. אתה יוצא לפעילות וחוזר עם גופות של חברים. זה מפחיד, זה כואב. אבל מה שמחזיק אותנו זה הידיעה שגם הם היו רוצים שנמשיך את מה שהם התחילו".

מה תיקח איתך מהשירות?

"הייתי מפקד שהדריך חיילים והפך אותם ללוחמים – זה תרם לי להיות אדם חזק יותר. בבא"ח אתה מקבל חיילים בלי שום רקע צבאי וצריך לבנות אותם מאפס. אחר כך בגדוד זה כבר הופך למשמעותי עוד יותר".

תקרית שתישאר איתך?

"לפני כחודש יצאנו להתקפה בבית חאנון, עלינו על מטען ונכנסנו למארב. היו הרוגים ופצועים. החיילים לא קפאו – גררו, חיפו, פינו. פינינו כ־15 פצועים והרוגים תוך כדי לחימה. ובאותו לילה המשכנו להילחם.

אגב, מי שנתן את העזרה הראשונה לפצועים היו לא רק החובשים, אלא גם כל לוחם עם ציוד החבישה האישי שלו – החברים שלהם. זה מראה על האחריות ההדדית כאן".

והמסר שלך למתגייסים?

"אם אתה מחפש מקום שגם נלחם ומגן על הבית וגם נותן מעטפת רוחנית מלאה – נצח יהודה זה המקום. מחכים לך".

"שום דבר לא יעצור אותנו"

גם רב"ט י', בן 19 מירושלים, מספר כי ה־7 באוקטובר היה נקודת המפנה בחייו. "עד אז למדתי בישיבה חצי יום. חבר שלי מהישיבה נהרג בקרבות בדרום. ההבנה שאנשים נלחמים בשבילנו ונהרגים גרמה לי לחשוב מחדש ובסוף להתגייס. המוטיבציה שלי בשמים".

הוא לא מתעלם מהמחיר: "קיבלנו מכה קשה עם ארבעת הנופלים. זה לא היה קל, אבל ממשיכים הלאה. לקח קצת זמן, אבל עכשיו אנחנו אמורים לקבל אנשי מקצוע שילוו אותנו.

הגדוד שלנו נראה אחרת – יש לנו תפילות במניין, שיעורי תורה, אווירה של שבת. מה שמיוחד כאן זו החברות, האחווה בין הלוחמים. זה מה שמחזיק אותך".

י' שגם נפצע בעצמו בתקרית, מספר על הפציעה שעבר בפשטות שמספרת הכל: "באירוע האחרון היינו בפעילות התקפית. היו חמישה מטענים, עשו עלינו מארב. רסיס נכנס ויצא, פוניתי לבית החולים וב"ה הכול בסדר. יש קצת כאבים ברגל – אבל כבר חזרתי לגדוד. גם לפני חצי שנה עברנו אירוע קשה בבית חאנון. שום דבר לא יעצור אותנו".

מה תיקח איתך מהשירות?

"את האחווה. לדעת שאתה לא לבד, שתמיד יש מי שירים אותך – זו מתנה שלא מקבלים בשום מקום אחר".

משפחה אחת שנקראת נצח יהודה

סמל א', סמ"ר נ' ורב"ט י' – שלושה סיפורים שונים, שלושה מסלולים אישיים, אבל אותה תחושת שליחות משותפת. הם עזבו את החיים הנוחים כדי ללבוש מדים, להחזיק נשק ביד אחת וספר ביד השנייה, ולהיכנס לעומק השטח האויב. כל אחד מהם נושא סיפור אישי אחר – אך כולם משדרים את אותה הבנה פשוטה: יש משימה, וצריך למלא אותה.

בין אם במסדר תפילה, באימון תחת השמש או בלב קרב, החוט המקשר ביניהם הוא תחושת השותפות. הם הגיעו מרקעים שונים ובחרו בצעד אמיץ, והיום הם חלק ממשפחה אחת: משפחת נצח יהודה.