בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מעמד הר גריזים והר עיבל. התורה מצווה לומר גם ברכות וגם קללות, אבל כשהיא מפרטת את המעמד – מופיעות רק הקללות. הברכות כאילו נעלמו.
חז"ל מלמדים אותנו שהברכות לא נזקקו לפירוט – הן מובנות מאליהן. החידוש הוא שהקללות עצמן טומנות בתוכן ברכה גבוהה יותר, ברכה שמתגלה דווקא מתוך הקושי. גם המילה "סלח" בגימטרייה צ"ח, כמספר הקללות בפרשה, רומזת לכך שבשבת סליחות אנחנו לא באים מעצב ודאגה אלא ממשיכה של ברכות נעלות.
המסר הזה מרגיש קרוב במיוחד אלינו כחיילים. אנחנו אחרי לחימה ממושכת ברצועת עזה, במבצעים מורכבים ובשגרה תובענית של שמירה על עם ישראל. יש לנו אחריות כבדה – להחזיר את החטופים, לשמור על גבולות המדינה, ולעמוד איתנים מול איומים. זה לא קל, אבל דווקא מתוך המאמץ הגדול הזה מתגלה הברכה: אחדות, עזרה הדדית, ניסים גלויים, וכוח שלא היינו יודעים שיש בנו.
התקופה מאז 7 באוקטובר מלאה באתגרים, בכאב ובהקרבה. אבל המסר של הפרשה הוא לקחת גם את הרגעים הקשים, להפוך אותם למקור כוח, וליצור מהם אור חדש. בחודש הסליחות ובתפילות שלכם עלינו, אנחנו מאמינים שבעזרת השם נצליח במשימה – לשמור על עם ישראל, ולחזור כולנו בשלום.
ולקראת המשך הלחימה חשוב שנזכור – אנחנו עומדים באומץ רב, בשדה הקרב וגם ברוח, וה' איתנו בכל צעד ושעל.
שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!