אחים יקרים, חיילים ולוחמים.
נזכה בע"ה בשבת זו לעסוק בפרשת 'חוקת', הפרשה הפותחת באחת המצוות העמוקות והמופלאות ביותר בתורה, מצוות פרה אדומה. הפסוק הפותח, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה", מעורר תמיהה ידועה אותה רש"י מעלה, מדוע נאמר "חֻקַּת הַתּוֹרָה" ולא "חֻקַּת הַפָּרָה"? מכאן למדו חז"ל שמצוות פרה אדומה, על כל פרטיה ודקדוקיה, היא המפתח והשער להבנת התורה כולה.
חסידות מבארת שהגדרתה של "חוקה" היא גזירה שאין לשכל האנושי השגה בה, עבודה הנובעת מביטול מוחלט וקבלת עול שלמעלה מן הטעם ודעת.
ומכאן הפלא הגדול בפרה אדומה, שהיא "מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים", הכהן העוסק בהכנתה נטמא, אך האפר שלה מטהר את מי שנטמא מטומאת מת. וכאן טמון יסוד נצחי, הטהרה והחיים האמיתיים מגיעים דווקא מתוך נכונותו של ה"טהור" (הכהן) להוריד את עצמו, "לטמא" את עצמו כביכול בדרגות נמוכות יותר, ובלבד להציל, לטהר ולהחיות יהודי אחר שנפל לטומאה ולשכול.
בהמשך המסע של עם ישראל בפרשה, כאשר התורה מתארת את שירת הבאר: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ… בְּמִשְׁעֲנֹתָם מִמִּדְבָּר מַתָּנָה".
נשאלת השאלה, מדוע הוצרכו ישראל לשיר לבאר דווקא בשלב זה, והתשובה היא כי הבאר (מי התורה והניסים המלובשים בטבע) נפתחה וזרמה בזכות ה"חפירה" של הנשיאים והמחוקקים, "בְּמֶחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם".
המים חיכו מתחת לפני השטח, אך כדי להוציא אותם נדרש עמל, מאמץ ויצירת כלי מלמטה.
זה תפקידנו, המים הם מתנה תורת חיים היא חמדה גנוזה שניתנה לנו, אך המים מתגלים רק כאשר אנו חופרים בתוך השטח, משקיעים את המאמץ הטקטי, ועמלים במסירות נפש בתוך ה"מדבר" של העולם הזה.
היסודות הללו של קבלת עול (חוקה) ומסירות נפש למען הכלל נוגעים בנימי נשמתנו בעת הזו, כאשר אנו עומדים בעיצומה של מלחמת התקומה המתמשכת, מערכה כבדה ומתארכת על קיומנו, ריבונותנו וקדושתנו בארץ ישראל.
אנו נדרשים בכל יום ויום לעוז רוח, לגבורה טקטית בלתי מתפשרת ולחוסן פנימי עמוק בקצה המבצעי ובתמיכת הלחימה, בעמדות ובחפירות כמו גם במעבדות ומול המחשבים. עלינו לזכור היטב, חוסנו של המחנה בגשמיות, העליונות המבצעית, הדיוק המודיעיני וההצלחה בשדה הקרב, כרוך באופן בלתי מנותק בחוסנו וטהרתו של המחנה ברוחניות.
התורה והמצוות אינן עיסוק לשעות הפנאי, אלא הן-הן השריון ומגן הדוד האמיתי של הלוחם. כאשר חייל קובע עתים לתורה בין משימה למשימה, מקפיד על הנחת תפילין שמחברת את המוח והלב לקדושה, שומר על קדושת פיו ומחזק את חבריו בתורה ובמצוות, הוא משרה את השכינה בתוך המחנה, כציווי התורה "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
כחיילים חרדים בצבא הגנה לישראל המשלבים תורה וצבא, כל אחד מכם פועל בבחינת הכהן של הפרה האדומה.
אתם עוזבים את החממה הרוחנית של בית המדרש ויוצאים אל ה"שטח", מקום החיכוך המבצעי, מקום שבו נפגשים לעיתים עם מציאות קשה של יום יום ושגרה שוחקת, הנכונות שלכם לצאת אל המערכה היא ה"חוקה" של דורנו, ציות לפקודת ההגנה על עם ישראל מתוך ביטול עצמי יחד עם יציבות רוחנית לאורך זמן, ובהתמדה. השילוב של ספר התורה והמצוות, והנשק ביד מבטיח שאנו מנצחים את החושך של אויבינו ומביאים טהרה וחיים לעם ישראל כולו בגשמיות וברוחניות.
הנס של שירת הבאר, שבו המים שטפו והשמידו את האויבים שהסתתרו בנקיקי הסלעים מבלי שישראל ידעו על כך בתחילה, מלמד אותנו שההקפדה שלנו על רוחניות פועלת ניסים גלויים ונסתרים ומצילה את המחנה מכל פגע.
שהקב"ה ישמור את צאתכם ואת בואכם, יפרוש עליכם סוכת שלום, ויעניק לכם תושייה מבצעית עילאית, אומץ לב וניצחון מוחלט ומוחץ על כל שונאינו.
יהי רצון שהפצועים הגיבורים יזכו לרפואה שלימה ומהירה, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל, ושכל הלוחמים יחזרו לבתיהם לשלום, בריאים ושלמים ברוח ובגוף, מתוך שמחה וגאולה קרובה. ונזכה לראות בטהרתו של עולם ובבניין בית המקדש השלישי, מתוך שלום ואחדות אמת בעם ישראל, כפי שמבטיח לנו פסוק החותם של שירת המים:
"וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא, יט-כ)
בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, ולניצחון המוחלט!