אחים יקרים חיילים ולוחמים.
השבת נקרא בע"ה את פרשת 'שלח', הפרשה המעמידה אותנו בפני אחד הצמתים המורכבים והגורליים ביותר של עם ישראל במדבר, חטא המרגלים.
הפסוק הפותח, "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", מעורר תמיהה עצומה המבוארת רבות בתורת החסידות, כיצד אנשים שהתורה מעידה עליהם שהיו "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", קדושים ועליונים, נפלו לטעות נוראית שכזו ואמרו "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"? התשובה החסידית עמוקה ביותר ומגלה פן מדהים במניעיהם של המרגלים.
המרגלים לא פחדו מכישלון צבאי טקטי, אלא פחדו מהצלחה גשמית. במדבר, תחת ענני הכבוד, כשהם אוכלים מן ולומדים תורה מפי משה, הם חיו ברוחניות מוחלטת. הם הבינו שהכניסה לארץ פירושה "חרישה וזריעה", עיסוק בחומר, לחימה פיזית בחרב וכיבוש שטחים, והם חששו שהארציות הארצישראלית תכבה את האש הרוחנית היוקדת אליה הורגלו במדבר. טעותם הייתה בהבנת תכלית הבריאה, הקב"ה אינו חפץ בנשמות מנותקות במדבר, אלא ב"דירה בתחתונים", בהחדרת הקדושה והתורה לתוך המציאות הצבאית והמעשית של ארץ ישראל.
ניתן לראות זאת גם בתשובת המשקל של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אשר הטיחו במרגלים ובכל העדה: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד… אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". השניים הללו ייצגו את תודעת ה"קבלת העול". חייל אמיתי אינו נרתע מגודל המשימה ומביצורי האויב, משום שהוא יודע שחלוקת התפקידים ברורה, המשימה הגשמית מוטלת על הלוחם בשטח, אך הכוח, התוצאה והניצחון מסורים בידי המפקד העליון, הקב"ה. המרגלים ראו את המציאות בעיניים טבעיות ואמרו "כי חזק הוא ממנו", וחז"ל דרשו כביכול כלפי מעלה, שחשבו שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו משם. לעומתם, הלוחם המאמין רואה בנשק, באסטרטגיה ובמשמעת המבצעית רק "לבושים" וכלים גשמיים שדרכם מתלבש הנס האלוקי, ולכן הביטחון שלו מוחלט וחצוב ממעל לדרך הטבע.
היסודות הללו נוגעים בנימי נשמתנו בעת הזו, כאשר אנו עומדים בעיצומה של מלחמת התקומה המתמשכת, מערכה ארוכה וקשה על זכותנו, קיומנו וקדושתנו בארץ חמדת אבות. אנו נדרשים בכל יום לעוז, לגבורה טקטית ולעמידה איתנה מול אויבים מרים בחזיתות השונות. עלינו לזכור ולשנן ללא הרף, חוסנו של המחנה בגשמיות יונק במישרין מחוסנו וטהרתו של המחנה ברוחניות. החוזק הצבאי שלנו אינו נמדד רק במספר הפגזים ובאיכות המודיעין, אלא באש התורה והמצוות הבוערת בקרב הלוחמים. כאשר חייל מניח תפילין בתוך הנמר או הנגמ"ש, שומר על קדושת פיו ודיבורו בתוך הלחץ המבצעי, ומקפיד על קביעת עתים לתורה בין משימה למשימה, הוא יוצר את ה"שריון" הרוחני שמגן עליו ועל חבריו. הרוחניות היא המנוע של הגשמיות; היא שמעניקה למפקדים את התושייה ואת חדות המחשבה, והיא שמשרה את השכינה בתוך המחנה, כציווי התורה "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ".
אתם חיילים יקרים, אינכם מסתגרים בד' אמות של מנוחה רוחנית, אלא יוצאים אל ה"שטח" מתוך ידיעה שזוהי השליחות האלוקית של דורנו. השילוב של ספר התורה בלב והחרב ביד הוא שמבטיח שאנו עולים לארץ מתוך גאון יעקב ואמונה צרופה. בסיום הפרשה אנו מצטווים על מצוות ציצית, ועליה נאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". הפתיל התכול שבציצית מזכיר את הים, הים מזכיר את הרקיע והרקיע מזכיר את כסא הכבוד. זוהי התזכורת הקבועה ללוחם היהודי בעיצומו של קרב: הציצית מצווה כל כך חשובה המחברת אותנו ישירות לכסא הכבוד, ומזכירה לנו שעלינו לפעול מתוך עוצמה וביטחון, ללא מורא וללא רפיון, מתוך אחדות אמת של "כאיש אחד בלב אחד".
שהקב"ה ישמור את צאתכם ואת בואכם, יפרוש עליכם סוכת שלום, ויעניק לכם תושייה גדולה וניצחון מוחלט וברור על כל שונאינו. יהי רצון שהפצועים הגיבורים יזכו לרפואה שלימה ומהירה, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל, ושכל הלוחמים יחזרו לבתיהם לשלום, בריאים ושלמים ברוח ובגוף, עטורי ניצחון ותהילה. ונזכה לרשת את הארץ ולחיות בה בקדושה ובשלום אמת, מתוך התגלות הגאולה השלימה בקרוב ממש, כדברי כלב בן יפונה המהדהדים בעורקנו:
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל).
בברכת חזק ואמץ, לחוסן המחנה, לקדושת השירות ולניצחון המוחלט!