יש רגעים קטנים בצבא שמספרים סיפור גדול. לא מדובר רק באימונים, כלי נשק ותרגילים, אלא גם ברגעים שבהם האמונה, האחווה והזהות החרדית מתחברים לשירות משמעותי. את המכתב הבא כתב לוחם שהצטרף לחטיבת החשמונאים החרדית. הוא החליט לשתף בתחושותיו מהשבוע הראשון שלו שם.
המכתב המלא:
הרגשתי צורך לשתף ממה שעבר עלי בשבוע האחרון
למי שלא יודע, עברתי לפני חודש מיהלום לחשמונאים בעקבות קשיים דתיים – כך לפחות חשבתי. אמרתי לעצמי: שם יהיה לי תפילות במניין, שעת לימוד, כשרות, זה יעזור לי מהמעמסה הנפשית של כל הזמן להילחם עם המפקדים על הפן הדתי שלי, ואוכל באמת לתרום לצה״ל את מה שאני יכול.
אבל למה שמצאתי שם – לא הייתי מוכן. התמונה המצורפת למעלה הייתה למעשה “הקש ששבר את גב הגמל”. בתמונה רואים דף מקורות משיעור בפרשת שבוע שהמגד העביר לפלוגה שלי בסוף השיחה על הגדוד .
בנוסף לזה, היה לנו השבוע אימון לשב בגולן. כל השבוע, הממג קרע לנו את הצורה. אנחנו מסיימים את השבוע, חוזרים לבסיס ונכנסים לשעת לימוד בבית המדרש. פתאום ראיתי כמה ספרים של כוזרי על השולחן. שאלתי: “חברה, מה זה?” (כי זה לא מראה נפוץ בבית מדרש שמורכב בעיקר מספרי הלכה וגמרא). והם אמרו לי שיש שיעור על זה עוד מעט.
אני כמובן רציתי להצטרף, מפה לשם, אני קולט את עצמי בחבורה עם הממג על “כוזרי” (דרך אגב, היה שיעור ממש יפה)
עם כל זה, נראה לכם מאין ביאת משיח? חכו, זה לא החלק הכי טוב
השבת זו הייתה השבת הראשונה שלי בחשמונאים. אחרי סעודה שלישית (אין צורך לספר בכלל על השירים והאווירה שהיו בסעודות), הסמל ניגש אליי ואומר לי להוציא כסאות למרכז הפלוגה. שאלתי למה, והוא ענה שכל שבת אחרי סעודה שלישית יש להם מסורת לעשות מעגל שירים כזה – ממש כמו בישיבה.
בהתחלה הייתי בטוח שזה משהו קטן, סתם “בקטנה”. הסמל וכמה חברים מהמחלקה – מפה לשם – מתיישבים לידי המפ ומצד שני הממ, ומתחילים לשיר. באמת, כשראיתי את זה, לא יכולתי שלא לחשוב: וואלה, זה צבא דוד, ואיזה זכות יש לי שאני יכול לקחת בזה חלק.