נולדתי וגדלתי בקנדה, במשפחה שהקשר שלה לארץ ישראל תמיד בער. סבא שלי השתתף במלחמות ישראל, והיה ברור לי שיום אחד אצטרף גם אני לשמירה על ארץ ישראל.
בשמחת תורה לפני שנתיים (ה־7 באוקטובר) האירוע תפס אותי בבית הכנסת בקנדה, שבע שעות אחרי ישראל. באמצע התפילות קיבלנו את הבשורה. בהתחלה חשבנו שמדובר בשמועה, אבל מהר מאוד הבנו את גודל האסון. הרגע הזה הפך עבורי לנקודת מפנה. הבנתי שאין לי באמת עתיד רק בקנדה, הבנתי שיש רק ארץ אחת ששם המקום שלי – ארץ ישראל.
עזבתי עבודה, משפחה וחברים, והגעתי לארץ להתגייס לגדוד נצח יהודה. לא באתי לטיול, אלא להיות חלק ממי שמחזיקים את החזית. בטירונות נתקלתי בקשיים, במיוחד עם השפה והמרחק מהבית, אבל מצאתי אחים טובים ואמונה שמחזיקה אותי גם בקרב ובחזית.
בימים אלה אנחנו רואים שוב את גודל האחריות. איבדנו חמישה לוחמים מהגדוד, והכאב גדול. אבל זה גם מחייב אותנו להמשיך קדימה. החברים שנפלו לא ימשיכו איתנו במסע, ולכן אנחנו ממשיכים את דרכם.
המסר שלי פשוט: אנחנו עם קטן, אבל חזק. כל אחד נדרש. יש מי שעומד על הגבול, יש מי שמשרת בעורף, כולם חלק מאותה שלשלת. אל תעמדו מהצד. אם אתם יהודים – המדינה הזו זקוקה לכם כאן, עכשיו.